פרק 1
הפרק הראשון, במלואו.
אני יודעת שנטע התארסה שלוש דקות לפני שהיא אומרת לנו.
לא בגלל הטבעת. את הטבעת היא מחזיקה מתחת לשולחן, כי היא אדם שאוהב הפקות וחושבת שאנחנו נמצאות בתוך פרק סיום עונה של סדרה אמריקאית. אני יודעת כי היא מחייכת אליי כבר שבע דקות ברציפות, וזה לא טבעי. אף אישה בת שלושים ושלוש לא מחייכת שבע דקות ברציפות בלי לקבל טבעת, קידום או תוצאות תקינות של בדיקת פאפ.
אנחנו יושבות בחוץ בבר קטן בנחלת בנימין, מהסוג התל אביבי שהשקיע הון כדי להיראות כאילו מישהו מצא ארבעה שולחנות ברחוב, תלה נורות בין שני עצים והחליט במקרה למכור יין טבעי בארבעים ושמונה שקלים לכוס. אמצע אוקטובר, אבל הקיץ עדיין מסרב לקבל את הודעת הפיטורים. האוויר לח, השיער שלי מתרחב לאט ובנחישות, ומאוורר גדול מעלינו מזיז בעיקר את החום מצד אחד של החצר לצד השני.
נטע יושבת מולי בגופייה לבנה, מכנסיים בהירים מחויטים ועקבים, לבושה יפה מדי לערב שבו היינו אמורות “לשתות משהו קטן באמצע השבוע”. השיער הבלונדיני-שטני הארוך שלה מוחלק מאחורי האוזניים, הציפורניים צבועות בגוון חלבי מדויק, ועם הפנים העדינות וכל הבהיר הזה היא נראית כמו נסיכה מודרנית שנאלצה לרדת מהארמון כדי לשתות יין טבעי בנחלת בנימין. היד השמאלית שלה לא יצאה מתחת לשולחן מאז שהגעתי.
מאוד מתוחכם.
מאיה יושבת בינינו, או ליתר דיוק קורסת לתוך הכיסא בזווית של אם לתינוק בן שלושה חודשים שלא ישנה לילה מלא מאז הלידה. השיער הג׳ינג׳י שלה אסוף בגולגול שהתחיל כנראה מסודר בבוקר ועבר מאז כמה משברים קיומיים קטנים של הורות טרייה. כמה קווצות נחושת נדבקו לה ללחיים המנומשות, והיא מנסה לגרד בציפורן כתם כתום מהחולצה, ובכל פעם שהיא מסירה שכבה, מתגלה אחת חדשה מתחתיה.
מאז שילדה, כל הבגדים שלה נושאים לפחות כתם אחד שמקורו לא ברור ולעולם לא יתברר. חלב, רוק, קרם החתלה, קיא או חומר ביולוגי חדש שאריאל פיתח בעצמו. היא כבר לא חוקרת. היא מריחה, מחליטה אם הדבר מסוכן לציבור וממשיכה בחייה.
אני מניחה את כוס היין על השולחן ומסתכלת שוב על נטע.
היא עדיין מחייכת.
“את בהיריון?”
החיוך שלה נמחק. “מה?”
“את מחייכת מוזר.”
“אז היריון?”
“או שהרגת מישהו. אבל את לובשת בהיר, אז קיוויתי לבשורות טובות.”
מאיה מפסיקה לגרד את הכתם ומרימה אל נטע מבט חד. “את באמת בהיריון?”
“אני לא בהיריון.”
“אז מה יש לך?” אני שואלת. “זה מתחיל להפחיד אותי.”
אני שחקנית מעולה.
החלטתי לא להעלות את עניין האירוסים, למקרה שהיא עדיין חושבת שזה יפתיע אותי. מגיעה לה האפשרות להפתיע. היא לא אשמה שאני חדת הבחנה.
נטע נושמת עמוק. אני רואה את הכתף שלה עולה, את היד זזה מתחת לשולחן ואת המבט שהיא ומאיה מחליפות, אף על פי שמאיה בבירור לא יודעת כלום. היא פשוט אמא כבר שלושה חודשים ולכן פיתחה הבעה קבועה של אישה שיודעת משהו שאף אחד אחר לא יודע, גם כשהיא לא יודעת איפה הפלאפון שלה.
ואז נטע מוציאה את היד.
יש עליה טבעת.
לא סתם טבעת. טבעת עם יהלום אובלי גדול מספיק כדי שהאור מהנורות מעלינו יישבר בו וייכנס לי ישירות לעין.
לרגע אני לא מרגישה שום דבר.
העולם ממשיך לפעול כאילו לא השתנה עכשיו משהו יסודי בסדר החברתי של החיים שלי. מלצרית מניחה שתי כוסות בשולחן הסמוך, אופנוע עובר ברחוב, מישהו מאחורינו צוחק בקול מוגזם ממשהו שלא יכול להיות מצחיק עד כדי כך, ומאיה שואפת אוויר בחדות.
נטע מסתכלת עליי ומחכה.
אחר כך אני מרגישה הכול בבת אחת. שמחה, הלם, אהבה, משהו קטן וחד שנכנס מתחת לצלעות, אשמה על הדבר הקטן והחד, ואז שמחה שוב. צורך לצרוח, צורך לשתות וצורך להסביר לעצמי שאני אדם טוב.
אני באמת אדם טוב.
נראה לי.
אני אוהבת את נטע. אני אוהבת אותה מאוד.
אני פשוט רווקה, וכנראה שרווקוּת ממושכת הופכת גם נשים טובות – איכס, קראתי לעצמי אישה; אני מאה אחוז בחורה – ליצורים שמסוגלים להביט בטבעת יהלום במבט שהן לא גאות בו.
“די!” אני אומרת בהפתעה מזויפת.
נטע מתחילה לצחוק. “כן.”
“לא.”
“כן.”
“מתי?”
“אתמול.”
“איפה?”
“בבית.”
“בבית?”
היא מצמצמת אליי עיניים. “יש לך בעיה עם הבית?”
“לא. הבית מצוין. אנשים גרים בבית. יש בו מקרר. לפעמים גם מזגן. אני רק רוצה לוודא שהייתה כריעה.”
“הייתה כריעה.”
“זה חשוב.”
אני קמה ומחבקת אותה לפני שהמוח שלי יספיק לייצר עוד תגובה מפגרת. הכיסא חורק על האבן, נטע נצמדת אליי וצוחקת לתוך הצוואר שלי, ואני מחזיקה אותה חזק, מרגישה את השיער החלק על הלחי ואת היד עם הטבעת נסגרת על הגב שלי.
אני באמת מאושרת בשבילה.
זו האמת החשובה ביותר בחדר, גם אם היא אינה האמת היחידה.
“אני כל כך שמחה בשבילך,” אני לוחשת.
“אני יודעת.”
“לא, באמת.”
“אני יודעת, גילי.”
וזה כמעט שובר אותי, כי נטע מכירה אותי. אנחנו חברות מאז הצבא, מהתקופה שבה חלקנו חדר עם עוד שש בנות, שתי מגבות ושלושה מטענים שעברו בין כולנו כאילו היו רכוש לאומי.
היא מכירה את כל הגרסאות שלי. זו שהתאהבה מהר מדי, זו שהעמידה פנים שלא אכפת לה, זו שנשארה בקשרים הרבה אחרי שהבינה שהם לא טובים, וזו שמסוגלת לתת עצה מצוינת לכל אישה בעולם ואז להתעלם ממנה בחייה האישיים.
היא יודעת שאפשר להיות מאושרת בשביל מישהי ובאותו רגע ממש להרגיש כאילו הרכבת שלך יצאה מהתחנה ואת נשארת אחרונה על הרציף, עם קפה קר שכבר נמהל בקרח ואוזניות בלי סוללה.
מאיה קמה ומחבקת את שתינו מהצד. היא בוכה מיד, אבל מאיה בוכה היום מפרסומות לביטוח, מסרטונים של כלבים ומהעובדה שלתינוק שלה יש אצבעות. אי אפשר להשתמש בה כמדד.
“אני לא מאמינה,” היא אומרת לתוך הכתף של נטע.
“גם אני לא,” אני אומרת.
מאיה מרימה אליי מבט. “את ידעת?”
“חשדתי. היא חייכה יותר מדי.”
“אני תמיד מחייכת,” נטע אומרת.
שתינו מסתכלות עליה.
“בסדר,” היא מודה. “לא ככה.”
אנחנו מתיישבות שוב, ונטע מניחה סוף־סוף את שתי הידיים על השולחן, כאילו לאחר חשיפת הטבעת היא רשאית לחזור להשתמש בגפיים שלה.
מאיה תופסת לה את היד ומסובבת אותה מול האור. הטבעת עדינה, מזהב צהוב, בדיוק הסגנון שלה.
עידו קלע.
או שמישהי שלחה לו הוראות מפורטות עם לינקים, מידות ותמונות להמחשה, דבר שנשמע סביר יותר.
“את בסדר?” נטע שואלת.
“ברור.”
היא לא אומרת כלום. היא פשוט מחכה, משום שהיא מכירה את ה“ברור” שלי ויודעת שהוא בדרך כלל השלב הראשון בחמשת שלבי הגילי.
“גילי.”
אני מעבירה את האגודל על גב היד שלה ומשחררת אותה. “אני מאושרת בשבילך וזה גם שובר לי קצת את הלב.”
הפנים שלה מתרככות. היא מושכת אותי לעוד חיבוק מעל השולחן וכמעט מפילה את כוס המים של מאיה.
“מותר,” היא אומרת.
“אני יודעת שמותר. אני פשוט מעדיפה להיות אדם נשגב שאין לו רגשות מכוערים.”
“זה לא מכוער.”
“יש לך טבעת, נטע. איבדת את זכות ההצבעה בנושא.”
היא צוחקת, ואני מרגישה מעט יותר טוב.
להצחיק אנשים הוא אחד ממנגנוני ההישרדות היעילים שלי. מיד אחריו מגיעים הכחשה, קניות אונליין וקריאת ספרים שבהם גבר בגובה מטר תשעים ושלושה מנהל תאגיד בינלאומי ובכל זאת מוצא שש שעות ביום להקדיש לעונג הנשי.
איך הייתי רוצה גבר כזה.
נטע הייתה הרווקה האחת־לפני־אחרונה מבין החברות שלי. נשארנו היא ואני, ועכשיו נשארתי רק אני.
גלמודה.
הרווקה האחרונה בתל אביב.
היא הכירה את עידו לפני חצי שנה. למען האמת, לא האמנו בו בהתחלה. הוא נראה כמו פלצן תל אביבי קלאסי, ובדייט הראשון סיפר לה שהוא לא רואה טלוויזיה אלא רק שומע פודקאסטים. העיניים שלי התגלגלו כל כך אחורה כששמעתי את זה, שפחדתי שיישארו שם.
הסירו דאגה מלבכם. היום הוא כבר צופה בטלוויזיה, גם בטראש.
כזו נטע. משפיעה לרעה.
המלצרית מגיעה, רואה את הטבעת ופולטת צרחה קטנה כאילו היא מכירה אותנו. בתוך דקה מונח על השולחן תפריט שמפניות שמבהיר שהענבים עברו עיסוי ארומטי לפני שהסכימו להיכנס לבקבוק.
נטע בוחרת אחת.
“זו שמפניה שעולה מאתיים ושמונים שקלים,” אני אומרת.
“מתארסים רק פעם אחת בחיים.”
“בתקווה,” נפלט לי.
מאיה שולחת אליי מבט, ואני מרימה את שתי הידיים בהתנצלות.
כשהפקק נפתח, שתי נשים מהשולחן הסמוך מוחאות כפיים, ונטע מציגה להן את היד בגאווה. הן מתקרבות ושואלות את כל השאלות שנשים שואלות לאחר אירוסים: מתי, איך, כמה זמן אתם יחד, האם בכית, האם צילמו, האם חשדת.
אני לוקחת שלוק.
הבועות עולות לי לאף.
בוגדות.
נטע מספרת איך זה קרה. בבית, אחרי ארוחת ערב. עידו הכין לה פסטה – פסטה אמיתית, עבודת יד – אולי בכל זאת נשארה בו קצת פלצנות. הוא הפעיל את השיר שלהם, חיכה עד שהתיישבה על הספה וכרע ברך.
מאיה משמיעה צליל נרגש.
אני מהנהנת כאילו זה טבעי שלאנשים יש שיר שמסמל את הקשר שלהם. לי אין שיר עם אף אחד. יש לי כמה שירים שאני כבר לא מסוגלת לשמוע בגלל גברים, שזה ההפך המוחלט אבל עדיין סוג של מסורת מוזיקלית זוגית.
“חשדת?” מאיה שואלת.
“לא.”
אני מרימה גבה.
“טוב, קצת.”
“כמה קצת?”
“קניתי שמלה לבנה כדי שאלבש כשהוא יציע.”
“ובסוף הוא הציע בבית כשלבשת פיג׳מה.”
המשפט יוצא ציני יותר מכפי שהתכוונתי, אבל נטע רק מושכת בכתפיים.
“נשמור אותה למסיבת הרווקות.”
היא מראה לנו את התמונות. עידו צילם את הטבעת מראש ממגוון זוויות, ואחר כך הם הצטלמו יחד בסלון. נטע בוכה בכולן ועדיין נראית יפה, כישרון ששמור לדמויות בסדרות. כשאני בוכה האף שלי מתנפח והפנים מקבלות גוון סגול של תגובה אלרגית.
אני שואלת את כל השאלות הנכונות. מי בחר את הטבעת, כמה אמא שלה בכתה, איך המשפחות הגיבו ומה הם עשו אחר כך.
איפשהו באמצע אני חושבת על כך שאף אחד לא מכין לי פסטה.
ואני אוהבת פסטה.
אולי אני צריכה לפתוח מחדש חשבון באפליקציית היכרויות.
אני דוחה את המחשבה הצידה.
זה הערב של נטע.
“אנחנו חושבים על חמישי בערב או שישי בצהריים באביב,” היא אומרת.
“חמישי,” מאיה עונה מיד. “בימי שישי יש לאריאל שיעור שחייה.”
“איך את יודעת שהוא עדיין יהיה בשיעורי שחייה בעוד חצי שנה?”
“אני מתכננת שעד החתונה הוא יהיה ברמת מייקל פלפס.”
“מה הוא עושה כרגע?”
“בעיקר בולע מים ומסתכל עליי כאילו בגדתי בו.”
“זה הגיל שבו גברים מתחילים להבין מערכות יחסים,” אני אומרת.
מאיה צוחקת כל כך שהיא כמעט יורקת שמפניה על הטבעת החדשה, ונטע חוטפת את היד שלה מהשולחן.
השיחה עוברת לאולמות, תאריכים, שמלות ואנשים שצריך להזמין אף על פי שאף אחת לא אוהבת אותם. נטע כבר שמרה תיקיית פינטרסט עם מאתיים ושמונה־עשרה תמונות, דבר שמבהיר שהיא הופתעה מההצעה בערך כמו שאני מופתעת בכל חודש כשכרטיס האשראי שלי יורד.
מאיה מנסה להסביר לה למה אסור לבחור אולם בלי חדר הנקה.
“אני לא אבחר אולם לפי חדר הנקה.”
“לא רק בשבילי. יהיו עוד אימהות.”
“כמה תינוקות את מתכננת להזמין?”
“אני לא יודעת. עד האביב אולי לכל החברות שלך יהיה אחד.”
שתיהן מסתכלות עליי לשבריר שנייה.
אולי הן בכלל לא מסתכלות. אולי אני פשוט רגישה לכל משפט שמכיל את המילה אביב בגלל אלרגיות עונתיות.
אני מרימה את הכוס. “לי לא יהיה. אפשר להתקדם.”
נטע עושה פרצוף.
“מה?”
“כלום.”
“אל תרחמי עליי ביום האירוסים שלך. זה מאוד לא אלגנטי.”
“אני לא מרחמת.”
“יופי.”
המילה יוצאת עוקצנית יותר מכפי שהתכוונתי. אני מבינה שזה קונספט חוזר הערב.
מאיה נוגעת בזרוע שלי, ואני מחייכת אליה כדי לסמן שהכול בסדר. אני טובה בזה. חיוך קטן, גבה מורמת, בדיחה בזמן. אנשים רואים את גילי המתפקדת ונרגעים.
אחרי שעה אנחנו כבר מדברות על מסיבת רווקות, אף שאין עדיין אולם, תאריך או תקציב. נטע רוצה חו״ל, מאיה אומרת שהיא לא נוסעת לשום מקום שאין בו מקרר לחלב ומשטח החתלה, ואני מציעה שנשכור חדר במלון ליד איכילוב ונקרא לזה מיקונוס.
השמפניה מתחילה לרכך את הדבר החד שמתחת לצלעות.
אבל מתחת לצחוק מתיישבת בי מחשבה אחרת: לחברות שלי יש עכשיו עולמות שלמים שאינם כוללים אותי.
זו מחשבה דרמטית.
אני יודעת שהיא דרמטית בזמן שאני חושבת אותה, אבל העובדה שאני מזהה מחשבה כדרמטית מעולם לא הפריעה לי להמשיך לחשוב אותה לעומק.
נטע לא נוטשת אותי. היא מתחתנת. מאיה לא נעלמה; היא פשוט הפכה לאדם שמסוגל לנהל שיחה שלמה על צבע של קקי. החיים שלהן השתנו.
גם החיים שלי השתנו. יש לי עסק, דירה בתל אביב, חברות, משפחה, קריירה שבניתי בעצמי ויכולת להזמין אוכל בלי להתייעץ עם אף אחד.
אני לא מסכנה.
אני רק האדם היחיד בשולחן שאין לו מישהו לחזור אליו.
מלבד מוטי, שככל הנראה לא שם לב שיצאתי.
אנחנו נפרדות קצת אחרי אחת־עשרה. מאיה מזמינה מונית לפני שתומר יתקשר בפעם השלישית לשאול אם אריאל “אמור להשמיע את הרעש הזה”, ונטע נשארת איתי עוד רגע על המדרכה.
“אני בסדר,” אני אומרת.
“לא שאלתי.”
“הפנים שלך שאלו.”
“אני פשוט מכירה אותך.”
“תפסיקי.”
“לא.”
היא מנשקת אותי על הלחי ונכנסת למונית עם היד השמאלית מורמת מעט, כאילו הטבעת זקוקה למרחב פרטי.
אני מתחילה ללכת הביתה.
הדירה שלי ברחוב רש״י נמצאת פחות מרבע שעה מהבר, והלילה חמים מספיק לצעידה. תל אביב אחרי אחת־עשרה נראית כאילו היא רק התחילה את הערב. שולחנות גולשים מהמדרכות, שליחים על אופניים מופיעים משום מקום, זוג מתווכח בשקט מחוץ לבר ומישהו גורר מזוודה לכיוון שלא נראה סביר בשעה הזאת.
אני הולכת לאט.
אין לי למה למהר הביתה, וזו גם מחשבה עצובה.
מעל הברים יש חלונות מוארים. דרך אחד מהם אני רואה גבר ואישה מסדרים יחד מטבח. היא מניחה כלים במדיח והוא מנגב את השיש.
אני רוצה את זה.
אני רוצה את הבנאליות המשותפת. מישהו שידע איפה אני שומרת את שקיות הזבל, שיתווכח איתי אם צריך להפעיל מכונת כביסה כשהיא חצי מלאה ושישן לידי מספיק זמן כדי שאתרגל לנחירות שלו.
אני רוצה גם את החלק הסקסי. גבר שאסתכל עליו מעבר לסלון וארצה להוריד לו את החולצה גם אחרי שנריב על המדיח.
אני גם רוצה מדיח.
אני רוצה הכול, וזו כנראה הבעיה.
כשאני מגיעה לרש״י, האלכוהול כבר ירד מספיק כדי שהערב יחזור לקבל קצוות חדים.
הבניין שלי ישן, עם אריחים מצוירים בכניסה, תיבות דואר שחלקן לא נסגרות ומדרגות שהתחילו להתפרק כנראה בשנה שבה הוקמה המדינה. אני עולה לקומה השנייה, מחפשת את המפתח בתיק ומפילה בדרך שפתון וקבלה.
כשאני פותחת את הדלת, מוטי יושב באמצע המסדרון.
הוא חתול אפור, שמן ושעיר, עם חזה לבן קטן והבעה של פקיד עירייה שנאלץ להישאר חמש דקות אחרי שעות הקבלה.
“אל תתחיל.”
מוטי מיילל.
“אמרתי לך שאני יוצאת.”
הוא מיילל שוב, הפעם באינטונציה שאומרת שלא ביקש עדכון אלא אישור מראש.
“נטע התארסה.”
הוא מסתובב והולך למטבח.
“שיחה טובה.”
הדירה שלי קטנה, אבל היא שלי. סלון צר, תקרה גבוהה, חלון שפונה לרחוב ומכניס בבוקר אור ובכל שעה אחרת רעש של אוטובוסים. הספה הירוקה תופסת כמעט קיר שלם. שולחן האוכל ליד החלון משמש גם כמשרד, מקום לקיפול כביסה ומחסן זמני לכל חפץ שאין לו כתובת ברורה.
מוטי עומד ליד הקערה שלו.
יש בה אוכל.
“יש לך אוכל.”
הוא מסתכל בקערה ואחר כך בי.
“אתה רוצה שאוסיף אוכל טרי מעל האוכל הקיים?”
הוא מתיישב.
אני פותחת את הארון ומוסיפה לו גרגירים מאותה שקית. הוא ניגש לקערה בהתלהבות.
“חלש אופי,” אני אומרת, ומיד מבינה שאני זו שנכנעה לחתול בתוך פחות מארבעים שניות.
אני עוברת לחדר, פושטת את השמלה ומחליפה לחולצת טריקו גדולה ולתחתונים. מול המראה אני בוחנת את עצמי. שיער חום כהה, גלי, מעט מעבר לכתפיים. עיניים חומות־דבש. עור בהיר. נקודת חן קטנה ליד השפה שמישהו פעם אמר לי שהיא סקסית ומאז אני מתייחסת אליה כנכס.
אני עדיין נראית טוב.
זה נחמד, בעיקר מפני שהערב העלה בי את החשד המבוסס שאמות לבד וימצאו אותי רק אחרי שמוטי יאכל חלק מהפנים שלי.
לפחות הגופה תיראה טוב.
הפלאפון רוטט.
אני בוהה בהודעה.
שלוש נקודות מופיעות מיד. לאמא שלי אין רגע בחיים שבו היא רחוקה יותר מעשרים סנטימטר מהפלאפון, למעט כשהיא צריכה לראות בו תמונה או סרטון ואז היא חייבת להרחיק אותו מטר מהפנים.
אני כותבת “כן”, מוחקת. כותבת “ברור”, מוחקת.
היא מתקשרת בווידאו.
אני נותנת לפלאפון לצלצל שלוש פעמים כדי להרגיש שיש לי שליטה כלשהי בחיי ואז עונה.
“את בבית?”
“כן.”
“את בסדר?”
“שמחה בשבילה, מבואסת בשבילי. שתי נשים יכולות לחיות בגוף אחד. ראיתי סרט תיעודי.”
אמא שותקת לרגע. על המסך היא יושבת בסלון שלה עם משקפי הקריאה על הראש במקום על העיניים.
“אולי זה סימן,” היא אומרת.
אני עוצמת עיניים. “לא.”
“עוד לא אמרתי סימן בעבור מה.”
“אני מכירה אותך.”
“אולי זה סימן שתחזרי לאפליקציות.”
“הנה.”
“גילי, את לא יכולה למחוק אותן כל פעם שאת מתעצבנת.”
“אני בהחלט יכולה. זו אחת הזכויות האחרונות שנותרו לי.”
“את מוחקת, מחכה חודשיים ואז מתלוננת שלא הכרת אף אחד.”
“גם כשאני לא מוחקת אני לא מכירה אף אחד. אני פשוט נחשפת במקביל ליותר תמונות סלפי מראה של גברים.”
“את צריכה לתת יותר צ׳אנסים.”
אני מתחילה ללכת הלוך ושוב, כי זו שיחה שדורשת תנועה. מוטי סיים לאכול ונכנס אחריי, מתיישב על השטיח ליד המיטה כדי לצפות בהתפרקות מקרוב.
“אני נותנת צ׳אנסים. נתתי כל כך הרבה צ׳אנסים שאני צריכה לפתוח עמותה.”
“לא לכולם.”
“נכון. רק לגברים שאני מוכנה לראות עירומים.”
“את איומה.”
“את הבאת אותי לעולם.”
“אני רק אומרת שהזמן עובר.”
הנה המשפט שמגיע בכל שיחה ומחליק פנימה כאילו המדע גילה אותו הבוקר.
הזמן עובר.
תודה על העדכון.
“אני מודעת לקונספט של זמן.”
“קבעת כבר תור לרופאת נשים?”
אחלה שינוי נושא.
“אמא.”
“מה אמא? אמרת שתבדקי לגבי הקפאת ביציות.”
“אני אבדוק.”
“מתי?”
“בקרוב.”
“בקרוב זה לא תאריך.”
“גם חמישי או שישי באביב זה לא תאריך, וכולנו התרגשנו כשנטע אמרה את זה.”
היא נאנחת.
“אני לא אומרת שלא תמצאי בעל,” היא אומרת ברכות. “אני אומרת שצריך לתכנן גם אם החיים לא קורים בדיוק בסדר שאת רוצה.”
“אני יודעת.”
“את יכולה להקפיא ביציות. או לחשוב על להביא ילד לבד.”
“מה קשור עכשיו להביא ילד לבד?”
“תראי, איריס, מהמשרד, אז היא קנתה זרע,” היא אומרת ואני קולטת שיצא לה מהפה עכשיו הביטוי קנתה זרע, “מתורם יהודי־שוודי ויצאו לה שני ילדים כמו מקטלוג.”
“אני מאוד שמחה בשביל איריס על ילדי האיקאה שלה.”
“אני רק אומרת שיש אפשרויות.”
“אני לא רוצה אפשרויות. אני רוצה את כל הקונספט של משפחה.”
השקט שמגיע אחר כך כבד יותר.
“אני יודעת,” אמא אומרת.
“אני לא רוצה ילד כאילו הוא משימה שאני צריכה להספיק. אני רוצה בן זוג, בית, מישהו שיהיה איתי בזה.”
“ואני רוצה את זה בשבילך.”
“אבל כשאת אומרת לי להתכונן לעשות הכול לבד, זה מרגיש כאילו כבר ויתרת.”
“לא ויתרתי.”
“קצת.”
“לא.”
“קצת־קצת.”
“גילי.”
“בסדר.”
היא שותקת, ואני יודעת שהיא בולעת שלוש תשובות ועצה אחת.
“תורידי את האפליקציה,” היא אומרת לבסוף.
“לילה טוב, אמא.”
“אני אוהבת אותך.”
“גם אני.”
“ותורידי.”
אני מנתקת.
יותר מדי משימות ניתנו בשיחה הזאת.
הדירה נעשית שקטה מיד. אני נשכבת על המיטה ומושכת את הפלאפון אליי.
אני לא רוצה לצאת לדייטים. אני לא נהנית להכיר זרים, לספר במה אני עובדת כאילו אנחנו בכנס נטוורקינג או לשתות יין בינוני מול אדם שמסביר לי למה הוא לא מאמין במונוגמיה אחרי שכתב בפרופיל שהוא מחפש קשר רציני.
אני אוהבת לחיות לבד.
אני פשוט לא רוצה להיות לבד לנצח, וזה הבדל מעצבן מאוד.
האצבע שלי מוצאת את חנות האפליקציות כמעט בלי לחשוב ואני לוחצת על הורדה.
האפליקציה נפתחת ומקבלת את פניי במילים: “ברוכה השבה, גילי”.
ברכה מאיימת. כאילו זו לא אפליקציה שמורידים מתוך כוונה למחוק, אלא כת שחיכתה שאחזור לחיק המשפחה.
אני עוברת על התמונות הישנות שלי. אחת בשמלה ירוקה, אחת בחוף הים ואחת שבה אני צוחקת באמת כי מאיה צילמה אותי רגע אחרי שנטע נפלה מכיסא.
את תמונת היוגה אני מוחקת. אני לא רוצה למשוך גברים שיכתבו לי משהו על גמישות בתוך ארבע הודעות. קרו מקרים מעולם.
בביוגרפיה שלי כתוב:
מחפשת מישהו חכם, מצחיק ונדיב מספיק כדי לחלוק את הצ׳יפס שלו.
אני משאירה אותה.
עדיין עומדת מאחוריה.
האפליקציה טוענת את המועמד הראשון.
בחור בן שלושים ושבע שמצולם על אופנוע. בתמונה השנייה הוא עם קסדה ובשלישית מופיע רק האופנוע. אני לא מבינה אם הוא מציע את עצמו או מוכר את כלי הרכב, אבל אני לא מעוניינת באף אחד מהם.
שמאלה.
בחור בן שלושים ושש שכותב בביו שהוא בן ארבעים.
מבסס יכולת לסמוך עליו כבר מהרגע הראשון.
שמאלה.
אני ממשיכה עד שהאצבע מתחילה לפעול לפני המוח: פרצוף, גיל, מקצוע, משפט, שמאלה. בתוך שניות אני אמורה להחליט אם האדם שמולי יכול להיות בעלי, אבי ילדיי או לפחות מישהו שאוכל להקשיב לו לועס בלי לרצות לעבור שולחן.
את רובם של הגברים אני כבר מזהה מסבבים קודמים שלי באפליקציה.
יש בזה גם הקלה מסוימת, לדעת שגם הם תקועים באותו מקום, ומצד שני זה מלחיץ לחשוב שהמאגר לא מתחדש.
ואז מופיע נועם.
אני מחווה למוטי עם הפלאפון שיציץ גם.
הוא לא מתלהב.
נועם, שלושים וחמש, מנהל מוצר, שיער חום קצר וחיוך יפה. הוא נראה טוב; לא טוב באופן שגורם לי לחשוד שהוא השתמש בבינה מלאכותית לייצור התמונות שלו, אבל טוב מספיק כדי שאעצור. בתמונה אחת הוא עם כלב, והכלב נראה כאילו הוא באמת מכיר אותו ולא נחטף לצורכי שיווק. בתמונה אחרת הוא מנסה להכין פיצה. היא נראית לא משהו, אבל אני לא אפסול אדם על מוצר בצק אחד.
כתוב שהוא מחפש זוגיות, אוהב לבשל ושונא התכתבויות אינסופיות.
אני מגדילה את התמונה, מקטינה ומגדילה שוב, כאילו בפעם השלישית עשויה להופיע תובנה.
לא מופיעה.
יש רק פנים, גובה משוער, שלושה משפטים ואלגוריתם שמבקש ממני להכריע בעתיד שלי לפי זווית לסת.
זווית הלסת סבבה מספיק.
אני מחליקה ימינה.
יש התאמה.
המסך מתמלא באנימציה חגיגית, ואני מרגישה את הניצוץ הקטן והמטופש שהאפליקציות תוכננו לייצר. מישהו שבחרתי כבר בחר בי. הנה, אני רצויה. העתיד אפשרי. אולי זו אהבה. אולי זה בעלי. אולי בעוד שנה אספר בחתונה שלנו שכמעט החלקתי שמאלה בגלל הפיצה.
אולי בעוד שבוע אמחק שוב את האפליקציה ואקלל את אמא.
שתי האפשרויות מרגישות כרגע סבירות באותה מידה.
הוא שולח הודעה.
אני מחייכת למסך.
מוטי מרים אליי את הראש.
“טוב,” אני אומרת לו. “מה, לא ננסה עוד פעם אחת?”
הוא מפנה אליי את הישבן והולך.
אפילו הוא כבר שמע את זה בעבר.